למה אני לא מאמינה בקיצוניות

אני מכירה קיצוניות היטב.

היא יכולה להופיע בדיאטה, באימונים, בעבודה, בטיפוח ואפילו בהתפתחות אישית. היא תמיד מתחילה בהבטחה מפתה: הפעם אני עושה הכול נכון.

יש בזה משהו מאוד ממכר. תוכנית חדשה, מחברת חדשה, שגרה חדשה. קמים מוקדם, אוכלים מושלם, מתאמנים, עובדים, קוראים, עושים מדיטציה ומחליטים שמעכשיו זו הגרסה החדשה שלנו.

ולפעמים זה אפילו עובד, לזמן מסוים.

הבעיה היא שאז מגיע יום שבו הילד חולה, העבודה מתפוצצת, יש חופשה, שבת, עייפות או פשוט אין כוח. ברגע הזה השגרה המושלמת לא יודעת להתגמש, ולכן היא נשברת.

במשך השנים הבנתי שהיכולת להמשיך אחרי יום פחות טוב חשובה יותר מהיכולת לייצר שבוע מושלם.

זה נכון באוכל. ארוחה אחת אינה סיבה להפסיק.

זה נכון בכושר. שבוע חלש אינו מוחק חודשים.

זה נכון בטיפוח. פספסת שגרת ערב, לא צריך לקנות חמישה מוצרים חדשים.

וזה נכון גם בעבודה פנימית. העובדה שכעסת או חזרת לדפוס ישן אינה אומרת שכל מה שעשית עד היום היה מזויף.

אני עדיין אוהבת משמעת. אני אוהבת להציב מטרות ולעמוד בהן. איזון בעיניי אינו תירוץ לא לעשות כלום.

ההבדל הוא שאני רוצה משמעת שיש בה גם גמישות.

שגרה טובה היא לא שגרה שאף פעם לא נשברת. זו שגרה שיודעים לחזור אליה.

אחת השאלות שאני אוהבת לשאול היא: האם אני יכולה לדמיין את עצמי עושה את זה גם בעוד שנה? אם התשובה היא "רק אם החיים שלי יהיו מושלמים", כנראה צריך לשנות משהו.

אני לא רוצה לחיות בשלושים יום של "תוכנית" ועוד שלושה חודשים של התאוששות ממנה.

אני רוצה שהבריאות, התנועה, האוכל, הטיפוח וההתפתחות יהיו חלק מהחיים. לא הפסקה מהחיים.