כלל השמונים־עשרים: למה הפסקתי להילחם באוכל

לפני יותר מעשור התחלתי לחיות לפי כלל פשוט: שמונים אחוז ממה שאני אוכלת הוא אוכל מזין, צבעוני ואמיתי. עשרים אחוז יכולים להיות אוכל מנחם.

כן, גם ג'אנק. כי אני אוהבת אוכל, ואני לא מוכנה לחיות במלחמה עם הצלחת.

למה קיצוניות לא מחזיקה

את בטח מכירה את זה. מתחילות תוכנית חדשה ביום ראשון, מקפידות על כל ביס, ובחמישי בלילה הכול נשבר.

אחר כך מגיעים רגשות האשם, והבטחה להתחיל מחדש ביום ראשון הבא. ככה זה נמשך שנים.

איך זה נראה אצלי

• רוב הצלחת: ירקות, פירות, קטניות, דגנים מלאים, אוכל טרי ופשוט.
• מקום קבוע להנאה. ארוחה עם חברות, קינוח שאני אוהבת, פיצה עם הילדים.
• אחרי כמה ימים כבדים, חוזרת לשגרה בעדינות. בלי לפצות ובלי להעניש.

אנחנו רוצות לחיות חיים מאוזנים, לא קיצוניים.

מה שבאמת משתנה

הכלל הזה הוא לא תפריט. הוא דרך לדבר עם עצמך.

כשאת יודעת שיש מקום להנאה, את מפסיקה לחפש אותה בסתר. ואז את בוחרת באוכל טוב כי הוא עושה לך טוב, לא כי "אסור" אחרת.

ומה שמתאים לי, לא בהכרח מתאים לך. השמונים־עשרים של כל אישה נראה קצת אחרת.

המידע בכתבה מיועד למטרות מידע והעשרה בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי מקצועי.