אינסטגרם בלי לאבד את עצמך

אני נמצאת באינסטגרם. אני מפרסמת שם, צורכת תוכן, מגלה רעיונות ואוהבת את האפשרות להתחבר לאנשים.

ולמרות זאת, הקדשתי לנושא הזה מקום שלם בספר שלי, כי אני חושבת שאנחנו צריכות ללמוד להשתמש ברשתות בלי לתת להן להחליט איך אנחנו מרגישות לגבי עצמנו.

הבעיה מתחילה כשאנחנו שוכחות מה אנחנו באמת רואות.

פיד הוא עריכה.

אנשים משתפים חופשה, לא תמיד את היום שלפניה. תמונה יפה, לא את ארבעים התמונות שנמחקו. הישג, לא תמיד את השנים שלפניו. גוף בזווית מסוימת, תאורה מסוימת ורגע מסוים.

ואז אני יכולה לשבת בבית ביום רגיל לחלוטין ולהשוות את מאחורי הקלעים שלי ל־Highlight Reel של מישהי אחרת.

זו תחרות שאי אפשר לנצח בה.

יש גם את הגלילה האוטומטית. את פותחת את הטלפון כדי לבדוק דבר אחד, ואחרי עשרים דקות את כבר לא זוכרת למה נכנסת. לפעמים את יוצאת עם רעיון מצוין, ולפעמים את יוצאת עייפה, חסרת שקט או בתחושה שהחיים שלך קטנים מדי.

אני לא חושבת שהפתרון הוא בהכרח למחוק את האפליקציה. עבור חלק מהנשים הפסקה יכולה להיות מצוינת, אבל עבור אחרות מספיק להתחיל להשתמש בה באופן יותר מכוון.

למשל, לבדוק אחרי מי אני עוקבת. האם החשבון הזה באמת נותן לי משהו, או שבכל פעם שאני רואה אותו אני מרגישה פחות?

אפשר גם לייצר גבולות: לא לפתוח את האפליקציה ברגע הראשון של הבוקר, לא לקחת אותה לכל רגע של שעמום, ואולי להשאיר חלקים ביום שבהם הטלפון פשוט לא נמצא לידנו.

אני אוהבת גם להזכיר לעצמי שהאינסטגרם שלי אינו החיים שלי. הוא חלון קטן מתוכם.

זו גם הדרך שבה אני רוצה להשתמש בחשבון שלי. לתת רעיונות, רגעים, מחשבות, יופי והשראה, אבל לא לייצר אשליה של חיים שאין בהם ימים קשים, בלגן או חוסר ודאות.

אם את יוצאת מאינסטגרם שוב ושוב ומרגישה פחות יפה, פחות מצליחה או פחות מסופקת, אולי השאלה אינה "מה לא בסדר איתי". אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך שבה את משתמשת בכלי הזה.