יופי בלי לאבד את עצמך

אני אוהבת יופי. תמיד אהבתי. טיפוח, שיער, עור, בגדים וכל הדברים הקטנים שיכולים לגרום לאישה להסתכל במראה ולהרגיש קצת יותר היא.

אני לא חושבת שאנחנו צריכות להתנצל על זה.

הבעיה מתחילה כאשר הרצון להיראות טוב הופך לתנאי להרגיש טוב.

יש הבדל בין לומר "אני רוצה לטפל בעור שלי" לבין "אני לא יכולה להיות מרוצה עד שהעור שלי נראה אחרת". בין ליהנות מהאסתטיקה לבין לנהל כל יום רשימת פגמים חדשה.

גם אני עברתי שינויים באופן שבו אני מסתכלת על טיפוח. היו דברים שעשיתי בעבר מתוך רצון חזק מאוד לתקן. עם השנים למדתי לשאול שאלה קצת אחרת: האם הדבר הזה באמת משפר את החיים שלי, או שהוא רק מעביר את חוסר הביטחון לדבר הבא?

אני מאמינה מאוד בשגרת טיפוח, אבל מבחינתי היא מתחילה הרבה לפני הקרם. שינה, הגנה מהשמש, תזונה, שתייה, עישון והרגלים לאורך זמן הם חלק מהתמונה.

ומצד שני, אני לא רוצה להפוך את המסר הזה ל"אם תחיי נכון לא תצטרכי שום מוצר". גם זה קיצוני. לפעמים קרם טוב הוא פשוט קרם טוב. טיפול הוא טיפול. איפור הוא כיף.

השאלה היא היחסים שלנו איתם.

אפשר לרצות להיראות צעירה ומטופחת, ובו בזמן לדעת שהזמן עובר ושזה לא כישלון. אפשר לראות קמט ולא לאהוב אותו, בלי להחליט שהפנים שלך הפכו לבעיה.

עבורי היופי הכי מעניין הוא יופי שיש בו חיים. אישה שמטפחת את עצמה, אבל גם משתמשת בפנים שלה כדי לצחוק. גוף שמטפלים בו, אבל גם חיים בתוכו.

אני רוצה שקו הטיפוח שאני בונה יגיע מאותו מקום. לא הבטחה להפוך אותך למישהי אחרת, אלא מוצרים שיהיו חלק משגרה שמרגישה טובה.