אורח חיים
לזוז כדי לחיות טוב, לא כדי להעניש את הגוף
תנועה יכולה להיות חלק מהחיים הרבה לפני שהיא הופכת לתוכנית אימונים מושלמת.
היו תקופות בחיים שבהן פעילות גופנית הייתה מבחינתי קשורה מאוד למראה. להתאמן כדי לשרוף, לחטב, לתקן ולהגיע לתוצאה.
היום אני עדיין אוהבת להתאמן ורוצה להרגיש חזקה ומטופחת, אבל היחסים שלי עם תנועה השתנו. אני רוצה לזוז כי הגוף שלי נועד לזוז.
אני אוהבת הליכות, במיוחד בטבע. יש משהו בלצאת החוצה, ללכת בלי מסך ולתת לראש להירגע תוך כדי שהגוף עובד, שאני לא מקבלת באותה צורה משום דבר אחר.
אני גם מאמינה בחשיבות של כוח, במיוחד ככל שאנחנו מתבגרות. אבל כאן חשוב לי לעצור: זה שאני אוהבת סוג מסוים של אימון לא אומר שהוא מתאים לכל אישה. מצב רפואי, ניסיון קודם, כאבים, גיל והעדפה אישית משנים את הבחירה.
הרבה נשים נתקעות בשאלה "איזה אימון הכי טוב?" כאשר לפעמים השאלה המועילה יותר היא "איזה אימון אני באמת מוכנה לעשות שוב בשבוע הבא?"
תוכנית מושלמת שלא מבצעים אינה עדיפה על הליכה שאפשר להתמיד בה.
גם המינון אינו חייב להתחיל בצורה דרמטית. אם אישה כמעט לא זזה, אפילו להוסיף הליכות קצרות במהלך השבוע יכול להיות שינוי משמעותי בשגרה. משם אפשר לבנות.
והכי חשוב לי להפריד בין תנועה לבין ענישה. אם אכלת קינוח, את לא צריכה "לשרוף" אותו. הגוף אינו מערכת של חובות וקנסות. פעילות גופנית צריכה להיות משהו שאנחנו עושות למען הגוף, לא נגדו.
יש ימים שבהם יהיה אימון מצוין ויש ימים שבהם פשוט תצאי להליכה קצרה. חיים בריאים אינם תחרות ברצף מושלם.
אני רוצה לחשוב על תנועה כחלק מהזהות: אני אישה שמזיזה את הגוף שלה. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל זה חלק מהחיים שלי.